פסק-דין בתיק ע"א 13 - 5 - 62191

א. ההליך

1.       ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריות ( כב' השופט מר ערן נווה) מתאריך 14.4.2013, ועל החלטתו שניתנה בבקשה לתיקון טעות סופר מתאריך 25.4.2013, בתיק אזרחי 4733-01-09.

ב. רקע

2.       בתאריך 11.1.2005 התקשרו המערערים, בני הזוג עמר, עם המשיב, מהנדס מכונות במקצועו, בחוזה לרכישת דירה ברח' אמת המים 21 בעתלית (להלן: " הדירה").

3.       ההליכים בבימ"ש קמא החלו בתביעה שהמערערים הגישו נגד המשיב, לפיצויים עבור נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל ליקויי בניה שנתגלו בדירה ובשל איחור בתשלום משכנתה של המשיב שרבצה על הדירה. כמו כן עתרו המערערים לקבלת פיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון (דמתקרא - "עוגמת נפש").

4.       בתביעתם טענו המערערים כי המשיב פעל כיזם וכקבלן, שבנה את הדירה נבנתה על מגרש שקיבל במתנה מהוריו. המערערים טענו כי שילמו את חלקם בהסכם עבור הדירה, הכספים הופקדו בידיו של עו"ד ברנט, שייצג את המשיב. המערערים ציינו כי עו"ד ברנט אף הכין את המסמך המכותר "עקרונות לסיום עסקת גשרי-החלטה סופית", עליו חתמו הצדדים במטרה לסייע להם להשלים את עסקת המכר, כאשר מסמך זה כלל בתוכו עקרונות לסיום העסקה ולהכרעה בסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים (להלן: "הסכם העקרונות לסיום העסקה"), אליו אתייחס בהמשך. יצוין כי המערערים הלינו בכתב תביעתם על מסמך זה בטענה כי הוא שירת את האינטרסים של המשיב, וכי לא היה בו מענה לליקוים בבית.

5.       עוד טענו המערערים, כי המשיב הפר את החוזה ולא עמד בתנאיו, וכי בדירה נמצאו ליקויים ופגמים שונים והם עתרו לקבלת פיצוי בגינם. בנוסף עתרו המערערים בתביעתם לקבל פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם, בשל איחור המשיב בתשלום משכנתה אשר הייתה רשומה על זכויות המשיב. לטענת המערערים, כל עוד לא סילק המשיב את הההלוואה שהובטחה במשכנתה, והמשכנתה לא נמחקה, לא יכלו המערערים לקבל הלוואה שתובטח במשכנתה, וכאשר התקיימו התנאים לקבלת הלוואה, ניתנה להם ההלוואה בריבית גבוהה יותר מזו שיכלו לקבל אלמלא העיכוב שנוצר.

6.       לאור הנ"ל, עתרו המערערים לכך שבימ"ש קמא יחייב את המשיב לפצותם עבור לקויי הבניה שנגרמו להם, ועבור הפרת ההסכם מצד המשיב, ובכתב תביעתם המתוקן העמידו הם את תביעתם לצרכי אגרה על הסך 250,000 ש"ח.  

7.       המשיב הכחיש את תביעת המערערים, והכחיש את טענות המערערים בדבר חובתו כקבלן לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973. לטענת המשיב, הוא עמד בכל התחייבויותיו כלפי המערערים לרבות ההתחייבויות שהוטלו עליו במסגרת הסכם העקרונות לסיום העסקה הנ"ל. עוד טען המשיב, כי המערערים היו אלה שהפרו את החוזה, בכך שלא ביצעו את התשלומים עבור הדירה לפי לוח התשלומים שנקבע בחוזה שנכרת בין הצדדים. המשיב הוסיף וטען, כי הדירה נבנתה בסטנדרטים גבוהים מאוד לפי היתרי בניה כחוק, הוסיף וטען לחוסר ליבם של המערערים, אשר להשקפתו טמנו לו "מארב" בעצם הגשת תביעתם נגדו.

8.       לצד כתב הגנתו הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף, באשר לטענתו בסכסוך בין הצדדים ניתן פסק בורר, המהווה מעשה בית דין. אולם, בקשת המשיב נדחתה בהחלטה מתאריך 11.1.2010, בה נקבע, כי מסמך העקרונות שנחתם על ידי הצדדים, עת מסרו את עניינם לעו"ד ברנט, אינו מהווה הסכם בוררות, ואף החלטתו של עו"ד ברנט, שניתנה בעקבות מסמך זה, אינה בבחינת פסק בורר.

9.       להוכחת טענותיהם בנוגע לליקויי הבניה שנטענו על ידם, הגישו המערערים חוות דעתו של מומחה, הוא המהנדס עזרא אלוני, לפיה עלות תיקון ליקויי הבניה מגיעים כדי סכום של 222,273 ש"ח. המשיב לעומת זאת, סמך את טענותיו על חוות דעתו של מומחה מטעמו, הוא המהנדס רונן שטרנברג. כמקובל במקומותינו ובתיקים מסוג זה, הפער בין שתי חוות הדעת היה פער ניכר ביותר, ועל כן בית המשפט מינה את המהנדס דן ברלינר כמומחה מטעמו.

          המהנדס ברלינר קבע בחוות דעתו, כי ליקויים הבניה בדירת המערערים מגיעים כדי סכום של 48,604 ש"ח.

10.     המהנדס ברלינר נחקר על חוות דעתו בבית המשפט, ואף השיב בכתב לשאלות הבהרה שהופנו אליו על-ידי הצדדים.

11.     שני הצדדים מחו בסכומיהם על ממצאי חוות דעתו של מומחה בית המשפט. המערערים טענו כי אין לקבל את חוות הדעת משום שהמומחה מטעמם בדק את הדירה כשהליקויים הנטענים על ידם היו גלויים לעין, בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט בדק אותה לאחר שחלק מהליקויים הוסדרו כבר על ידיהם.

המשיב לעומת זאת טען, כי המומחה מטעם בית המשפט טעה טעות משפטית משלא הסתמך בעריכת חוות דעתו על המפרט הטכני של הדירה שהינו המסמך המרכזי שהיה עליו להסתמך, ומשכן ביקש כי יתערב בית המשפט קמא בחוות דעתו.

12.     בימ"ש קמא, לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת מסקנותיו של המומחה מטעם בימ"ש, החליט לאמץ את חוות הדעת הזו באופן חלקי, וקיבל את התביעה בחלקה ופסק למערערים סך של 35,103 ש"ח בגין לקויים שנטענו. אציין, כי בפסק הדין, התייחס בית המשפט באופן פרטני לכל אחד מליקויים הבניה שנטענו, וקבע האם זכאים המערערים לפיצוי בגינו אם לאו.

באשר לטענת המערערים בדבר המשכנתה, בימ"ש קמא קבע, בין היתר, כי המערערים ידעו על קיום המשכנתה שרבצה על הנכס עוד במועד החתימה על החוזה, וידעו כי עליהם להפקיד את יתרת התמורה בידי עו"ד ברנט, על מנת שיפעל להסרת המשכנתה. ואולם, המערערים לא הפקידו הסכום הדרוש לסילוק המשכנתה, ועל כן אינם יכולים להפנות את טענותיהם בעניין האיחור בסילוק המשכנתה כלפי המשיב.

13.     לעניין חובתו של המשיב כקבלן לפי חוק המכר, קבע ביהמ"ש קמא כי על המשיב חלות חובות אלה, חרף העובדה שלא מדובר בקבלן (וראו פסק דינו של בימ"ש קמא שורות בעמ' 8, שורות 24 - 26). בית המשפט קבע עוד כי היתר הבניה שמסר הוא למערערים כן מבטא את אותם פריטים אשר הובטחו להם כאילו היו מפרט טכני. כמו כן דחה בימ"ש קמא את טענת המערערים, כי יהיה עליהם לפנות את הדירה ולהתגורר בדיור חלופי בתקופה בה יתוקנו ליקויי הבניה בדירה, וקבע, כי אין הצדקה לדיור חלופי, והמערערים לא הוכיחו כי יידרשו לפנות את הדירה (ראו סע' 35 לפס"ד).

בית המשפט קמא אף דחה גם את טענת המערערים בדבר הפסד ימי עבודה. בית המשפט קמא, כי מדובר בראש נזק מיוחד שמערערים לא הוכיחו אותו. כמו כן דחה בית משפט קמא את עתירת התובעים לקבל פיצוי בגין עומת נפש (סע' 38 לפס"ד).